פסק-דין בתיק ת"א 31757-06

פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבעת על סך של 367,720 ש"ח (80 אלף דולר ארה"ב).

התובעת הינה חברה העוסקת בייצור, שיווק ומכירה של מוצרי טקסטיל. הנתבעת הינה חברה לשילוח מטענים אשר על פי כתב ההגנה "נותנת שירותי ניירת בלבד להסדרת שינוע מטענים מנקודה לנקודה באמצעות צדדים שלישיים ואינה עוסקת בשינועם בפועל" (סעיף 4).

מכתב התביעה עולה כי בחודש יולי 2003 או סמוך למועד זה התקשרה התובעת בהסכם עם חברה בשם Yonatan Inc. שמקום מושבה בארה"ב (להלן: " הקונה") לאספקת מטען טקסטיל אשר נועד למכירה בתקופת קיץ 2004 באזורי תיירות הקיץ בדרום קרוליינה בכלל, ובמרטל ביץ' בפרט (להלן: " המטען"). על פי כתב התביעה, המטען נמכר בתנאיDDP  (Delivery Duty Paid) והוסכם בין הצדדים לעסקת המכר כי המטען יסופק לקונה לא יאוחר ממחצית חודש מאי 2004, וכי התמורה תשולם בתוך 120 יום מהמועד הנקוב בשטר המטען. התובעת טענה כי הייתה חסרת ניסיון בעסקאות בתנאי DDP, ועל כן התקשרה בהסכם המכר הנ"ל על יסוד מצגים שהציגה לה הנתבעת, שעל פיהם משך התובלה המשולבת לא יעלה על חמישה שבועות המביאים בחשבון מקדמי ביטחון. עוד עולה מכתב התביעה כי מתחילת מאי 2004 עמדה התובעת בקשר טלפוני רציף עם הנתבעת לשם בירור סטאטוס המטען ומועד מסירתו הצפוי לידי הקונה, אך במשך מספר שבועות זכתה לתשובות "לך וחזור" מצד הנתבעת שנטעו תחושה כי הכול תקין וכי המטען עומד להימסר בזמן הקרוב. ואולם, לטענת התובעת, בסופו של דבר הגיע המטען לידי הקונה באיחור ניכר רק ביום 23/6/04 או בסמוך למועד זה - דבר אשר לדברי הקונה מנע ממנו לעשות שימוש במטען, ובשל כך סירב לשלם לתובעת את התמורה בגינו.

על פי כתב התביעה, כתוצאה מהאיחור במסירת המטען נגרמו לתובעת נזקים בסכום כולל של 91,850$ ארה"ב (אם כי התביעה הועמדה, לטענת התובעת משיקולי אגרה, על סך של 80,000$ ארה"ב בלבד), וזאת כמפורט להלן: (1) תמורת המטען שלא שולמה לתובעת בסך של 37,680$ ארה"ב; (2) הוצאות מימון לפי ריבית שנתית של 17% שבו נוהגת התובעת לחייב את לקוחותיה בסך של 13,900$ ארה"ב; ו- (3) אובדן רווחים בשל ניתוק יחסים עם הקונה בסך של 40,000$ ארה"ב.   

התובעת העלתה בכתב התביעה שורה של טענות משפטיות כנגד הנתבעת לרבות הפרת חוזה ורשלנות. בנוסף נטען כי יש להטיל על הנתבעת את האחריות לנזקים של התובעת, הואיל והאיחור נגרם כאשר המטען היה במשמורתה המעשית של הנתבעת או של מי מטעמה, ולחילופין נטען כי יש להחיל בענייננו את הכלל של היפוך נטל הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו.   

בפתח כתב ההגנה הועלתה טענת התיישנות, אולם הצדדים ניהלו דיונים מקדמיים בעניין זה ובסופו של דבר חזרה בה הנתבעת מבקשתה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות על רקע הצהרת ב"כ התובעת כי "אין כל תביעה המופנית לנתבעת בכובעה כמוביל. התביעה היא בגין הפרת ההתחייבות לדאוג להובלת ומסירת המטען כאמור בסעיף 10" (לכתב התביעה)", כאשר על העילה האמורה לא חלים דיני ההתיישנות נשוא פקודת הובלת טובין בים ולא האמור בסעיף 20b לשטר המטען שאליו הפנתה הנתבעת בכתב ההגנה (ראו החלטתו של כב' השופט יפרח מיום 12/7/07).

כמו כן נטען בכתב ההגנה כי יש לדחות את התביעה מחמת חוסר סמכות ולהעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך בארה"ב, אך טענה זו נזנחה על ידי הנתבעת בהמשך ההליך.

לגופו של עניין נטען כי לא הובטח לתובעת דבר באשר למועדי הגעת המטען, כאשר בפועל הגיע המטען לניו-יורק ביום 23/4/04, ולנמל צ'רלסטון בדרום קרוליינה ביום 7/5/04. עוד נטען כי משך הזמן שחלף ממועד הגעת המטען לנמל צ'רלסטון ועד הגעתו לחצרי הקונה הינו כתוצאה מעיכוב הסחורה בידי המכס האמריקני, כאשר למיטב ידיעתה של הנתבעת העיכוב במכס נבע מחוסר פרטים מלאים ומדויקים בניירת שסופקה על ידי התובעת. לטענת הנתבעת, החברה המשנעת אשר הנפיקה את שטר המטען, "MENLO WORLDWIDE FORWARDING, INC." (להלן: " מנלו") הגישה את התיק למכס האמריקאי אשר החזיר אותו כמה פעמים בדרישה לפרטים נוספים, אך נציגי הקונה סירבו לשתף פעולה ולמסור את הפרטים החסרים לגבי הסחורה. בנוסף עלה מכתב ההגנה כי רק לאחר מספר פניות של אנשי מנלו ושל נציגי התובעת והנתבעת לקונה, סופקה האינפורמציה הנדרשת, וזאת למיטב ידיעתה של הנתבעת, על ידי נציג התובעת, מר חודדה. עוד נטען כי כאשר שוחררה הסחורה בסופו של דבר מהמכס האמריקאי סרב הקונה לקבלה, ולבסוף תואם עימו זמן מסירה מאוחר יותר עקב היותו של Joseph , הבעלים של הקונה, בחופשה.

עוד נטען בכתב ההגנה, בין היתר, כי האיחור בהגעת הסחורה לחצרי הקונה איננו הגורם לכך שהקונה סירב ומסרב לשלם לתובעת את תמורת הסחורה. 

לגבי הנזק נטען כי התביעה הינה מנופחת ומוגזמת, וכי התובעת לא הראתה שעשתה כל שלאל ידה להקטנת נזקיה ולא ציינה מה עשתה, אם בכלל, עם הסחורה שהועמדה לרשותה לאחר שהקונה סירב לשלם עבורה. כמו כן הועלו טענות שלפיהן סעיפים שונים בשטר המטען מסייגים או מגבילים את אחריותה של הנתבעת, אך טענות אלה נזנחו בהמשך ולא הוזכרו בסיכומים. 

לבסוף נטען כי התובעת נותרה חייבת לנתבעת סכום של 11,172 ש"ח נכון ליום 18/4/04 - סכום שבגינו שלחה התובעת לנתבעת המחאה אך לאחר מכן נתנה הוראה לבנקאי שלא לכבדה, ובהתאם לסעיף 52 לתקנות סד"א מקזזת הנתבעת את הסכום הנ"ל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 18/4/04 כנגד תביעת התובעת בתיק זה.

התובעת הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה שבו נטען, בין השאר, כי הנתבעת העלתה את הטענה בדבר פשר העיכוב בשחרור המטען לראשונה בכתב ההגנה, וזאת למעלה משנתיים לאחר מסירת המטען למקבליו. בנוסף הוכחש באופן כללי, סתמי וללא פירוט כלשהו החוב הנטען של התובעת לנתבעת בסך של 11,172 ש"ח והזכות לקזזו. 

לאחר שורה של קדמי משפט ודיונים מקדמיים שהתנהלו בפני כב' השופטים יפרח ושינמן הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית: תצהיריהם של מר גד חודדה ושל מר יוסף (ג'ו) אלמליח מטעם התובעת ותצהיריהם של מר איציק אטיאס ושל מר זאב חורי מטעם הנתבעת. 

מתצהיר עדותו הראשית של מר גד חודדה עולה כי הינו והיה בזמנים הרלוונטיים לתביעה מנהל התובעת וביצע בשמה את ההתקשרות עם הקונה ועם הנתבעת. מר חודדה חזר על הטענות בכתב התביעה וכן הוסיף ופירט כי לפני קבלת ההזמנה מהקונה פנה אל מר איציק אטיאס שעבד אצל הנתבעת על מנת שייעץ לו, ידריך אותו ויטפל עבור התובעת בייצוא ובמסירה של המטען במחסן הקונה בדרום קרוליינה, כאשר הודגש בפני מר אטיאס כי מועד האספקה לקונה הוא קריטי, וכי אם יש בעיה של זמנים בהובלה ימית תישקל בחיוב הובלה אווירית. על פי תצהירו של מר חודדה, מר אטיאס הרגיע אותו, אמר שהנתבעת יודעת לטפל בייצוא סחורות כמו של התובעת ושיש לה סוכן בכל מקום, במקרה זה סוכן בשם מנלו, וכן הבטיח שזמן ההובלה המשולבת הימית והיבשתית בארה"ב לא יעלה על 35 יום. בנוסף הוצהר כי מר אטיאס אישר למר חודדה שאין כל מכס על טקסטיל שמיוצר בארץ ומיובא לתוך ארה"ב. מר חודדה חזר והעלה בתצהירו את הטענה בדבר איחור במועד אספקת הסחורה, אולם הצהיר כי הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהאיחור עומדים על סך של 66,236$  בלבד, ולא על סך של 91,850$ כנטען בכתב התביעה. עוד עולה מתצהירו של מר חודדה כי בשל היכרותו האישית המוקדמת עם הבעלים של הקונה, ישראלי לשעבר בשם ג'ו אלמליח, הסכים זה האחרון לאחסן את המטען אצלו, ורק כחודשיים-שלושה לפני מועד הגשת תצהירו של מר חודדה, הסכים חבר שלו בשם ישעיה קריספין לקבל את המטען לאחסנה בניו יורק ולהשתדל למצוא קונה עבורו, אך נכון למועד חתימת התצהיר לא נמצא קונה למטען.

מר יוסף (ג'ו) אלמליח ערך תצהיר עדות ראשית שלפיו היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה הבעלים והמנהל של הקונה, וסוכם בינו לבין מר גד חודדה שהסחורה נשוא התביעה תתקבל במחסן הקונה לא לפני אפריל 2004 ולא יאוחר מאמצע מאי 2004. על פי תצהירו של מר אלמליח,  המטען הגיע אליו באיחור רב רק ביום 23/6/04 או סמוך למועד זה, וכתוצאה מכך איחר את העונה ולא יכול היה למכור את הסחורה ולספק אותה בדרום קרוליינה, למרות ניסיונותיו הרבים. כמו כן הוצהר כי בגלל האיחור בקבלת הסחורה וחוסר היכולת למכור אותה ללקוחות הקונה, סירב מר אלמליח לשלם תמורת הסחורה כפי שכתב למר חודדה במכתבו מיום 31/8/04, ורק בשל היכרותו המוקדמת עם מר חודדה ומתוך הבנה למצוקתו, הסכים לאחסן את המטען אצלו.  

מתצהירו של מר איציק אטיאס עולה כי הוא עובד כ"פרי לנסר" אצל הנתבעת וכי הוא אכן זה שהיה בקשר ראשוני עם מר חודדה בעניין הסדרת משלוח הטובין נשוא התביעה. מר אטיאס הצהיר כי קרא את תצהירו של מר חודדה, וככל שהדברים המתוארים שם מתייחסים אליו, הם רחוקים מהאמת. בהקשר זה הצהיר מר אטיאס בין היתר כי הוא אינו עוסק בייעוץ ולא ייעץ למר חודדה דבר, ותשובותיו לפניות של לקוחות הינן רק בתחום עיסוקו שהוא הסדרת המשלוח מנמל לנמל ולא מדלת לדלת. כמו כן הצהיר מר אטיאס כי למוד ניסיון בתחומו, הוא איננו מתחייב ללקוחות על מאומה ובוודאי שלא על זמני הגעת משלוחים, אך יחד עם זאת, אם מר חודדה שאל לדעתו לגבי משך הזמן של הקטע הימי מישראל לארה"ב, בוודאי ענה לו ש- 30-35 ימים הוא זמן סביר מניסיונו בתחום. מר אטיאס הכחיש כי אישר לתובע דבר מה לגבי מצב המכסים בארה"ב, אולם הצהיר כי סביר להניח שהשיב למר חודדה, ככל ששאל אותו, שמניסיונו הכללי מומלץ לפרט עד כמה שניתן במסמכי המשלוח את כל פרטי הטובין. בנוסף הצהיר מר אטיאס כי כפי הבנתו, חוסר ההיענות המיידי לדרישת המכס האמריקאי הוא  שגרם לעיכוב בשחרור הסחורה בארה"ב ולא כל גורם אחר.  

מר זאב חורי ערך תצהיר עדות ראשית שלפיו בתקופה הרלוונטית לתביעה שימש מנהל מחלקת הייצוא של הנתבעת. מר חורי הצהיר, בין היתר, כי לא זכור לו שלאיסוף הסחורה נשוא התביעה מחצרי התובעת התלוו הוראות מיוחדות ממר חודדה, והמסמכים שהוכנו על ידו נקבו בתנאי CIF ולא DDP. כמו כן חזר מר חורי על טענת הנתבעת שלפיה האיחור הנטען על ידי התובעת נגרם כתוצאה מעיכוב הסחורה במכס האמריקאי שנבע מחוסר בפרטים מלאים ומדויקים בניירת שסופקה על ידי מר חודדה. בנוסף הוצהר כי אנשי מנלו פנו מספר פעמים לנציגי הקונה וביקשו את הנתונים החסרים, ובשלב מסוים פנה גם מר חורי ישירות למר אלמליח והסביר לו כי אי שיתוף פעולה מצידו באספקת המידע המתבקש גורם לעיכובים מיותרים בשחרור הסחורה, אך מר אלמליח סירב למסור את המידע המבוקש והמשיך להתעלם מהפניות אליו, כשמר חורי התרשם שהוא איננו שש לקבל את הסחורה. עוד עלה מתצהירו של מר חורי כי בהמשך פנה גם למר חודדה וביקש שישוחח עם מר אלמליח, ולמיטב ידיעתו בסופו של דבר סופק המידע הנדרש על ידי מר חודדה עצמו ובאיחור רב. מר חורי אישר בתצהירו גם את טענת הנתבעת כי מששוחרר המטען מהמכס הודיע מר אלמליח שיקבל אותו רק כאשר יחזור מהחופשה ששהה בה. לבסוף חזר מר חורי על הטענה כי התובעת נותרה חייבת לנתבעת סך של 11,172 ש"ח.    

לאחר הגשת התצהירים הנ"ל התנהל דיון ההוכחות הראשון שבמהלכו נחקר מר גד חודדה בחקירה נגדית על תצהירו, וכן הוגש ברשות בית המשפט תצהיר משלים של מר אלמליח.

על פי תצהירו המשלים של מר אלמליח, החברה שבבעלותו העסיקה בזמנים הרלוונטיים שני עובדים אחרים מלבדו, אחראי מחסן וסבל, שאינם מוסמכים לקבל החלטות כלשהן, וכל פניה מבחוץ מופנית אליו. מר אלמליח הצהיר כי קיבל פניה טלפונית אחת בלבד שבה סיפרו לו שיש בעיה עם שחרור הסחורה במכס, וזאת בשבוע הראשון ואולי אפילו בשבוע השני של חודש יוני 2004, ומייד לאחר מכן פנה טלפונית למר חודדה ואמר לו שעליו לטפל בעניין. בתצהיר ישנה התייחסות לטענתו של מר חורי כי התרשם שמר אלמליח כלל לא שש לקבל את הסחורה, והוצהר שטענה זו "היא בגדר שטויות" וכי בתור קונה רצה מר אלמליח לקבל את הסחורה כמה שיותר מהר, אבל לא יאוחר מאמצע מאי 2004. כמו כן עולה מהתצהיר כי הפניה הבאה שקיבל מר אלמליח לאחר הפניה מחודש יוני 2004 הנ"ל הייתה בעניין תיאום מועד לקבלת הסחורה במחסן - פנייה שמר אלמליח סירב לה בתחילה בשל העיכוב בקבלת הסחורה. יחד עם זאת הצהיר מר אלמליח כי בהמשך נעתר לבקשתו של מר חודדה לקבל את הסחורה ללא כל התחייבות לתשלום על מנת לנסות למצוא קונה בשנה הבאה, ואז פנו אליו פעם נוספת על מנת לתאם מועד לקבלת הסחורה, ובשל יציאתו לחופשה נקבע מועד לשלושה ימים מאוחר יותר.